<h1>תשובות חכמי פרובינציא דיני עדות סימנים א', ב', ח'—י"ד</h1>
<h2>דף ו.</h2>
הן היום הביא והגיש זה האיש ר' טוביה בן החכם ר' יהודה עצומות לפנינו, צועק ברוב כחו, קובל ומתאנח בקול מר וקשה, אמ' כי הוא עשוק ואנוס בלא משפט, על דבר פסק דין נפסק מפי הגביר הנעלה ר' שמשון בן הנעלה ר' בנימן, על עסק דבר היה בין ר' טוביה ובין אחותו מרת צבייה ובתה בלשת, כאשר ראינו בטופס הפסק הובא לפנינו, וטען ר' טוביה הנזכר בפנינו כי יש טעות ושגיאה בחשבון הנעשה לפני הגביר ר' שמשון הנזכר, ואמ' שאם יקובל ממנו חשבון אמתי ומכוון ויקובלו טענותיו וראיותיו הראויות לקבל ימצא כי יש לו חוב על האלמנה אחותו ובתה הנזכרת יותר מעשר לטרין, והנה הנעלה ר' שמשון פטר כל זה, וגם חייב אותו בסך שמנה עשר לטרין, וגם אם היה לו רשות אל הגביר ר' שמשון הנזכר לחייב את הזכאי ולפטור את החייב כפי כח שטר הברורין, כאשר נמצא בכתב פסק דין היוצא מיד הנז', ר' שמשון לא כוון לזה, אך רצה להטות הדין בזולת זה, שהרי הוא כתב בהקדמה לפסוק דינו בלשון זה, שמתי לאור משפט וחשבתי ודקדקתי ומצאתיו מחוייב לאלמנה ובתה י"ח לטרי' ומאשר הדין נותן, (אך) [אף] אם יצא פסק דין זה מב"ד הגדול שבירושלם דינו לחזור, כי אין לך טעה בדבר משנה גדול מזה אם לא יקובל חשבונו, וראוי להחזיר הדבר אל האמת ואל היושר ולכוין החשבון, ואין ראוי לחמול על אלמנה בממון אשר לא כדת, כי טען ר' טוביה הנז' כי לא השגיח ר' שמשון הנז' לקבל טענותיו וראיותיו, ואף כי החזקנו ר' שמשון לדון דין לאמתו, מ"מ חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו, וכ"ש זה שמכתת רגליו במקום סכנה, על זה פקחנו עינינו ושמענו בקול צעקת זה האיש ר' טוביה, והנה אנחנו גוזרים על מרת צבייה ובתה בלשת הנז' בגזירת אלה, שלא להכריח אחיה ר' טוביה הנז' לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם לגבות השמנה עשר לטרין הנזכרי' ממנו ולא אחרים הבאים מכחם, עד שישוב החשבון על נכון ויקובלו טענותיו הראויות לקבל לפני הנכבד ר' שמשון דפוקלקיר והנעלה ר' ידידיה דנילאנא ולעשות להם דין, ואם לא ירצו הנבררים הנזכרי' לפסוק להם דין לכבוד הנעלה ר' שמשון דדיני"א יקבלו הטענות וישלחו אותם לפניו בעיר דיניא, כי לפי דעתנו אם טעה יהיה תפארתו לחזור ולדון דין לאמתו ולא יהדר פני דל בריבו, כי כן לכל בני עלייה, ושלום. נאם יצחק העלוב ב"ר יהודה הכהן.
מאשר התעוררו תלונות ותרעומות בין הנעלה ר' טוביה דפוקלקיר ואחותו מרת צבייה בסבת ולברר וללבן ולהשקיט התרעומות ההם היתה הסכמת שניהם לברור להם הנעלה ר' שמשון בן הנדיב ר' בנימן, כנכתב וכנחתם בשטר בירורין מורה על פרטי תנאי הברירה ההיא, חתמוהו ונתנוהו עדיו לחלוקה האחת היא מרת צבייה הנזכרת, ולכשנגדה חלוק הוא ר' טוביה הנז' לא הגיע, והוא בגזרת הרב מורה צדק האדון השלם מורנו ר' יצחק הכהן ב"ר יהודה הכהן בקש טופס שטר הברורין ההוא מיד מרת צבייה הנז' או מיד בא מכחה אשר ימצא בידו, ובהמצאו ביד הנעלה ר' ברוך דפוקלקייר אלצתהו גזרת הרב הנזכר ולקולו שמע, והוא טופס שטר הבירורין הנזכר בתיבותיו ובפרטי חלקיו בנקיבת שמות חתומיו נתנו אל הנעלה ר' טוביה הנז', ואנחנו חתומי מטה נדרשנו מאת ר' טוביה [ל]העיד לו על לשון השטר ההוא ועל עדי חתימתו (ולא) [ולו] שמענו, וזהו לשון שטר הבירורין הנזכר ותחתיו ימצאו עדיו. בפנינו עדים חתומי מטה באו ר' טוביה ואחותו מרת צבייה, וכך אמ' לנו ר' טוביה הנז', (ואחותו) [אחותי] זאת הנזכרת צעקת עלי זה ימים ומתלוננת שאני מעביר את הדרך עליה ועל בתה מרת בלשת, ועתה הנני מזומן לעשות על כל עניני צעקתה הן מחמת עצמה הן מחמת בתה הנזכ' ככל אשר יגזור עלי המיוחד שבאוהבנו הנעלה ר' שמשון בן הנדיב ר' בנימן, וגם מקבל אני עלי בכח השבועה וכל תוקף לפרוע לאחותי הנזכרת כל כך אשר יקצוב ר' שמשון הנזכר עלי באי זה זמן ובאי זה מקום אשר יצוה עלי ר' שמשון הנז', וכל תוקף וצווי וגזרה אשר יצוה אלי ר' שמשון הנז' שלא לאחר הפרעון עלי לקיים באי זה דרך אשר ירצה ושלא לשנות מדבריו מאשר יצוה דבר קטון וגדול, וקבלנו עלינו לקיים כל אשר יצוה ר' שמשון הנזכר הן קודם גמר דין הן אחר גמר דין הן על כל דבר ממון הן על כל דבר, וגם כי יש לי פטור מבתה הנז' איני רוצה לבא מכח הפטור ההוא, ומעכשו אני מבטל אותו וכל שובר ופטור שעשתה לי באי זה לשון שהיה הן עברי הן נצרי, וייטבו דבריו בעיני אחותו מרת צבייה הנז', ושניהם אמרו לנו היו עלינו עדים וקנו ממנו קנין גמור וכתבו וחתמו בכל לשון של זכות ותנו לכל אחד ואחד ממנו להיות בידו לעדה ולראיה ולזכות, מחמת שרצינו ברצון נפשנו ובררנו לנו הנעלה ר' שמשון הנז' לברר וללבן בעין שכל תלונה ותביעה ותרעומת שיש לנו זה על זה הן מחמת עצמנו הן מחמת בלשת הנז', ומעכשו יהיה כח ורשות בידו לגזור ולהטיל עלינו כל מה שירצה כפי אשר יראה בעיניו דברי טענותנו אשר (נטענו לפנינו) [נטען לפניו], ויהיה כח ורשות בידו לתת זכות של זה לזה לחייב את הפטור ולפטור את החייב, ולא יהיה כח ורשות בידנו וביד כל הבא מכחנו לסרב על דבר מדבריו ולא לערער עליו שום ערעור ולטעון אין דן יחידי ואתה יחיד או קרוב אתה, ולא טענה אחרת, אלא כל מי שיזכה ממנו יהיה זכאי וכל מי שיחייב ממנו יהיה חייב מן הדין ושלא מן הדין, ולכל מה שיטיל עלינו לפי ראות עיניו ושקול דעתו בעצומותיו אשר יישר לפניו יהיה קיים ככל דברי ב"ד יפה ושלם, וחמר ואחריות שטר בירורין זו קבלנו עלינו ועל כל הבא מכחנו ברצון נפשנו ביישוב דעתנו בשבועת התורה בנקיטת חפץ על דעת המקום ועל דעת הנברר הנז' בלי עקבה ורמיה כחמר ואחריות כל שטרי בירורין קיימין הנהוגים בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, וקנינא מר' טוביה הנזכר לאחותו מרת צבייה הנז' וממרת צבייה הנז' לר' טוביה הנז' על כל הכתו' ומפורש לעיל במנא דכשר למקניא ביה, ומה שהיה בפנינו ברביעי בשבת בחמשה ועשרים יום לחדש טבת שנת שש ושמנים לפרט האלף הששי במגדל פוקלקייר כתבנו וחתמנו ונתננו להם להיות בידם לראיה ולזכות. הלא זה נוסח שטר הבירורין הנזכר, ואלה הגבירים נקבו בשמות בחתימתו, טוביה ב"ר מרדכי זצ"ל. שמואל ב"ר יוסף זצ"ל, יצחק ב"ר שמואל נ"ע, אחימעץ ב"ר מאיר איש חיל, מסרו ר' ברוך הנזכר בפנינו ביד ר' טוביה הנז' עם החתומי' הנזכ', ואנחנו לבקשת ר' טוביה הנז' להגעת שטר הברורין בידו כפי הנזכר שלחנו ידנו להעיד לו וכתבנו וחתמנו ונתננו בידו להיות לו לראיה פה בעיר פולקלקייר היום עשרים ושמנה לחדש אדר שנת שמנים ושש לפרט האלף הששי, שלמה בר בנימן זצ"ל, יצחק מאיר דאלמנייה.
תשובה לדון אשטרוק כהן דאייג"ש. ההדרש לשואלים בדברים נאותים חנינה והוראת אהבה, ותשובה לשאלה הבאה בסתם אין לטעון עליה בחירת חלק או אהבת מה שכנגד, לזאת כאשר הגיעתנו היום שאלה זו בסתם נדרשנו לאשר שאלונו. וזה תוכן השאלה דינה ובתה היתה להן תביעה וערער עם ראובן אחי דינה, והסכימו יחדו ובררו חנוך קרוביהם ונעשה מזה שטר בירורין, והיה הענין נזדמן כי ארבעה נכנסו בעדות וחתמו על השטר הברורין ההוא, והיה הראשון שבחתומים קרוב אל ראובן מצד אשתו והיה פסול מפני זה אל ראובן, ושאל השואל אם יפסל שטר הבירורין כיון שנמצא אחד מן העדים קרוב או פסול או אם תתקיים העדות בשאר.
תשובה דבר זה יתבאר במכות פ"ק [ה' ע"ב] עם מאי דגרסי' בפ' גט פשוט [ב"ב קס"ב ע"ב] וסוגית הירושלמי [כתובות פי"א ה"ה], אלא שראינו בזה סברות בין הגאונים והפוסקים, שיש מהם מי שאומר שהלכה כר' במתני' במכות, מאחר שפסק רב נחמן בגמ' דהתם שהלכה כמותו, ובזה אין חולק שהלכה כרב נחמן בדיני [כתובות י"ג ע"א], אלא שההולכים אחר זאת הסברא מפרשי' דברי ר' שאמ' במתני', אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות, דמאי דאמ' דיני ממונות בסתם קאמ' לא שנא בשטר ולא שנא על פה פסול, ויש לומ' שכך נראין הדברי' שלא שם חלוק ר' במשנתנו בין על פה בין בכתב, וכפי זה הדעת אין להרהר שהשטר ברורין פסול, ויש מהם מי שאומ' ששטר שהיו בו עדים חתומים ונמצאו הראשון או הראשונים פסולין הוי ספקא דרבוואתא אם תתקיים בשאר או לא (נכתב), לפי' אין עושין מעשה לקיים השטר ולהחזיקו בכשר עד שיתברר הדבר שלא באו הקרובים או הפסולים להעיד כמו אלה הכתובות שנהגנו היום, שנודע הדבר שהקרובים והפסולים לא באו להעיד, אבל השטרות האחרים בכיוצא בזה פסולין כל זמן שלא נודע שלא באו להעיד, ולפי זאת הסברא השטר בירורין הנזכר פסול עד שיביא ראיה מי שרוצה להכשירו שהראשון אשר חתם לא בא להעיד, ויש מי שאומ' דמ"מ לא נאמ' במתני' [מכות שם], נמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטלה, אלא כשנודע בעדות ברורה שבאו וישבו שלשתן להעיד וחתמו עדותן זה בפני זה דאמי כמ"ד [שם ו' ע"א] לאסהודי אתו, ולפי זאת הסברא יצטרך אל הרוצה לפסול אותו שטר בירורין להביא ראיה שהארבעה כבר ישבו שלשתן להעיד, אלו הם הסברות אשר ראינו בזאת השאלה, ולענין מעשה נראין הדברים שאף אם יש להטות אחר אחת מאלה השאלות כפי הוראות הסוגיות והשטה הירושלמית, מ"מ המענה האמתי בזאת השאלה אחר עשיית מעשה נכון וראוי הוא לקחת הכלל הכולל האמתי הידוע בכל התלמוד, כי בבחירת הענין בכל אלו הספקות נוטין ועושין מעשה חומרא לתובע וקולא לנתבע, ואין לקיים השטר כנגד ראובן אלא בראייה כמו שנזכר בסברא השנית. וכן נראין הדברים מצד טעמי' רבים וטענות חלוקות מבוררות שהפסק דין העשוי עם כח ותקף זה השטר מהבירורין, אם לא שיודו בזה הבעלי דינין, אינו פסק דין נכון ונאות, ואין להכריח ראובן שהוא הנתבע מכח פסק דין זה עד שיתברר הדבר על אפניו, זה מה שיראה לנו בזה, האפשר שימצאו עוד בזה סברות אחרות ותכליות אחרים זולת אלה, אבל אנחנו על צד הודעת מה שנראה לנו מן האמת והפכו כתבנו את זה להראות לכל הבא קרוב או רחוק מבני ישראל אלהים יהיה בעזרם כחפצם וכחפץ אני המדבר. אשטרוק כהן דאיג"ש.
תשובה לנכבדי שלון. הוכח בדבר שאין לו הכרח, או בדבר שאחד מחלקי הסותר ברור כשמש זורח, הוללות וסכלות מהמתוכח, וכל תופס התורה יודע שאפי' מאה עדים מעידים על דבר אחד ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות, דהכי פסק רב נחמן בפ"ק דמכות [ו' ע"א] והתלמוד גם כן, ובדיני ממונות אין חלוקה בין עדות על פה לעדות בשטר היכא דידיע לן שהקרוב או הפסול להעיד באו, והיכא דידיע לן אפי' בעדות בשטר דלאו לאסהודי אתו מכשרינן ליה לשטרא, ולא אמרינן בהדין ענינא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, וכבר הגידו והעידו דנפקא לן הא מילתא מההיא דגט פשוט [ב"ב קס"ב ע"ב] דאמרי' התם, הרחיק את העדים מן השטר שני שטין פסול היו בו ה' או ד' עדים והיו השנים הראשונים פסולין תתקיים העדות בשאר, אחר שהעדים הפסולים מלאו השטין, והיינו הסיוע לחזקיה דאמ' מלאוהו בקרובים כשר, ומדאתברר לנא שהפסולים באו למלאת השטר כשר כדחזקיה ויתקיים העדות בשאר, וכן אם ידענו בודאי שהעדים שהעידו הניחו מקום למי שזקן מהם ובא הקרוב או הפסול וחתם המקום הפנוי שהניחו בלא ידיעתם השטר כשר, שבשביל שוטה זה שעשה זה שלא כהוגן לא נאבד את השטר ותתקיים העדות בשאר, וכל זה מבואר, ומאי דמספקא לן היכא דנפק שטרא דחתימי ביה קרוב או פסול ולא ידעינן אי לאסהודי חתם בהדי סהדי כשרי או חתם בחדא מתרי אנפי דאמרי' מאי דיניה הר"מ [עדות פ"ה ה"ו] והרבה מהפוסקים כתבו תתקיים העדות בשאר, ולא נדע מאין הוציאו זה, דההיא דפ' גט פשוט לא באת אלא שמלאהו בקרובים כשר וידענו בודאי שבאו למלאת, וההיא דפ"ק דגטין [י' ע"ב] דאמרי' רוחא שבק למאן דקשיש מיניה, לפסול השטר אבל להכשירו לא, והתוספ' [ב"ב פי"א ה"ו] שהביאו הגאונים ששטר שהיו בו ארבעה או חמשה עדים ונמצא בהם קרוב או פסול שתתקיים העדות בשאר, דלכבוד או למלא חתימי, י"ל שידענו זה בודאי, ואם לא הבינו כן קצת הפוסקים רק בשטר שיצא לפנינו חתום בו קרוב או פסול ואין אנו יודעין באי זה ענין חתם, שיאמרו שלשון נמצא אחד מהם יורה על זה, מ"מ איך נאמ' דלהוי כשטרא מעליא ומגבינן ביה מספקא ולא מוקמי' ממונא בחזקת מאריה, ויד בעל השטר על התחתונה [ב"ב קס"ז ע"א], אבל באמת נאמ' לדעת הרמב"מ ולדעת כלם, שאין לנו לפסול דילמ' האי פסול דחתם חתם בחדא מהני אנפי דאמרי' ולא מפסיל שטרא, ואי תפס מאריה דשטרא מילתא בהאי שטרא לא מפקינן מיניה ואי לא תפיס לא מגבינן, והאי שטר בירורין דאתא לקמן דחתים ביה קרוב כתוב בה אנחנו עדים חתומי מטה, נמצא שהעדים מגידים שכלם עדים, ואין לומ' למלאת הרחקת שני שיטין בא, כי בודאי לא הרחיקו שני שטין, ואין לחוש לזה אם לא יהיה הדיין עיניו רואות זה, גם כן לא נאמ' שלכבוד העדים חתם זה, שאין זה מנהג המדינה ולא מנהג הארץ בכללה רק בכתובה לבד, דמהדרינן אבי עשרה זכר לויקח בועז עשרה אנשים [רות ד'], ועל הפסק דין הנעשה מכח שטר הבירורין נאמ', אם השטר בירורין פסול חספא בעלמא הוא מצד שעדות העדים בטלה והברורים אינם מורים הדברי', אם כן אין לכוף אותם לקיים הפסק דין, סוף דבר אין לו לדיין בזה ובכיוצא בזה אלא מה שעיניו רואות בענין אם הוא מרומה או בלתי מרומה. זה הנראה לנו אנחנו הבאים על החתום כותבין אמנה לפני רבותינו לפי דעתנו ואם שגינו ישלחו אורם ואמתם להיישירנו. ישראל ב"ר בנימן זצ"ל אבא מרי ב"ר אליגדור יעל"א שאול ב"ר לוי זצ"ל.
מה נמרצו אמרי יושר תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופן האמת יעשה דרכו פניו פונים שונים, האמנם בתכלית כוונה לשם שמים נתכוונו שמרו ערך הדברים על הצד הלזה, ואנחנו קצת קהל א"ט הנמשכים אחריהם נשאלה שאלה זו בפנינו וכתבנו כפי ראות עינינו, הלכה רווחת היא בגיטין [י"ח ע"ב] ובסנהדרין [ט' ע"א] ובמכות [ה' ע"ב] ששנים החתומים על השטר ונמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטלה, ומסקנא אפי' הם מאה, הלכה כר' דאמ' אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות אהדדי נינהו, ומאי דמשוי חלוק אלא בין התרו ללא התרו, וכן נראה מדברי הריא"ף והר"מ בהלכות [עדות] פ"ה [ה"ו], וגם קי"ל כרבא דאמ' במכות [ו' ע"א] דאמרי' למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון [אי אמרי לאסהודי אתו] נמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטלה, וכן נראה מהירוש' [כתובות פי"א ה"ה] כת' כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולים לזה ר' יוחנן אמר פסול ריש לקיש אמ' כשר, א"ר אלעזר מתני' מסייעא ליה לר' יוחנן מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, וכן נראה מהא דאמרי' בגטין [שם] אמ' לעשרה כלכם כתבו גט לאשתי א"ר יוחנן שנים משום עדים וכלם משום תנאי, ריש לקיש אמ' כלם משום עדות, מאי ביניהו איכא ביניהו דחתים בתרי מיניה ביומא והנך מכאן ועד עשרה ימים, לר' יוחנן [דאמר] משום תנאי כשר [ולר"ש בן לקיש דאמר משום עדים פסול, א"נ כגון שנמצא אחד מהן קרוב או פסול מ"ד משום תנאי כשר] מאן דאמ' משום עדים פסול וקי"ל כר' יוחנן, מחתם בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול, אמרי לה פסול דילמא אתי לאחלופי בקיום השטרות דעלמא, וכן פסק הריא"ף והר"מ [גירושין פ"ט הכ"ז], נראה לכאורה דבכלכם פליגי, הא לא אמ' כלכם כלהו (העידו) [מודו] שאם נמצא מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, ומדקאמ' נמצא אחד מהם קרוב או פסול, מכלל דלא ידעינן אי חתימו כלם ביחד בתורת עדות או זה שלא בפני זה, דהא דאמ' בגמרא דחתמי תרי מיניהו ביומי והנך מכאן ועד עשרה ימים, נוכל לומ' רווחא שבק למאן דקשיש מיניה, ואפי' הכי דוקא בגט דכשר לפי דעת ר' יוחנן משום דקאמ' כלכם תנאה הוי, אבל בשאר שטרות פסול בסתמא כגון זה, ומכאן הוציא בעל העטור מסתמא פסול וזה לשונו, בשטר שנמצאו הראשונים קרובים או פסולים ספקא דרבוותא הוא ולא עבדינן ביה עובדא עד דאתברר לן דלא לאסהודי אתו כגון אלה החתומים על השטר כתבה עכ"ל, ואל יקשה עלינו מה שאמרו בבבא בתרא [קס"ב ע"ב] מלאהו בקרובים כשר, דידעינן דעדים כשרים חתמו לשם עדות ולא נתערב שום פסול עמהם ואח"כ האחרים הפסולים חתמו באויר של מעלה, מלאהו בקרובים, וראיה ברורה על זה דאמרי' בגט פשוט, נמצא אחד מהם קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר מסייע ליה לחזקיהו דאמ' מלאהו בקרובים כשר, והיאך הוי סיוע אם לא נפרש כאשר פירשנו, עם [מה ש]כתב בעל מתיבתא דילמ' אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמ' מיהא שמעי' דקרוב דחתים אע"ג דאיכא כשר פסול השטר, ואם הריא"ף והר"מ [עדות פ"ה ה"ו] לקחו דרך אחרת, מ"מ הפוסקים האחרונים [ו]הנמשך אחר סוגית לשון התלמוד כך הוא, ואפילו לפי דעת הרי"ף והר"מ הפסק (בין) ראוי להחזירו מכח קנין בטעות חוזר [גיטין י"ד ע"א], וגם אין לך טועה בדבר משנה גדול מזה שחוזר [סנהדרין ו' ע"א], ואנחנו מציעים דברינו לפני חכמי הדור המורים על האמת אשר בארץ, המה הגבורי' אשר מעולם אנשי השם, אחר אשר ראינו תוכן כוונת הגאוני' איתני עולם כי אין דרך עולם מנהגו נוהג שיחתמו קרובים ופסולים [אלא] בשטר כתובה לבד, והמזהירים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד, כנפשנו הבאים על החתום. מאציף יאקוב דלו"ניל נ"ע, דודנט דיל פורטאל, נתן בידאל בדרשי נ"ה, מאיר ב"ר אבא מרי אב"א.
תשובה לדון מרואן דמ"יירנגאש. במקרא ושום שכל מפורש מבין חכם חרשים חכם הרזים ונבון לחש בקי בחדרי התורה המסגר והחרש, יאות יאתיון אליו ולשאול הלכה למעשה מפיו כשאול נשאל ונדרש, שאול ישאלו למי אשר עצו עץ פרי עושה פרי למעלה נטע מטע להתפאר ושרשו בעדן גן אלהים שרש, אבל מה ראית אתה הגביר ראובן השואל כי ראיתני כתר האדם המעלה דעת קדושים לא התבאר לי ולא התפרש, יודע אני שאיני מחובשי בית המדרש ודי שאהיה בביתי חובש ומהורות לזולתי הוראה אהיה נבדל ונפרש, כי יומי סעף סעיפי ומלבי נתק מורש, כל מבואר ואף הסתום עממוני משמים כי לא פורש, ואיך אבינה לאחרית הלכה סתומה ועמומה וגם למבוארה ולהלכה פסוקה מחדרי לבי נגרש, ואיך אבאר למקודשי הלכות מרובות במקרא מעט לאחד העם ולבני עלייה נתנו בסגולה לנחלה ולמורש, וגם למקרא מרובה ולמקרא מלא איך אני בא אם לא ברשיון מנחיל דת הנחיל במעמדו הנורא לקטן וגדול ממנו תורה צוה ואותנו למורשה איש ואיש ירוש ירש, ולדרוש את הדבר דבר דבור על אופני הדין כשורה נדרשתי מאת דרשו ממני אותו דרוש דרש, אלצני עד בשתי לא יכלתי מלט משא הפצר והעתרת דברי תחנוניו העתיר והפציר בי ונמצאתי לאשר בקשני ונשאלתי מהגביר אשיב לשאלתו דבר מה יראני השם מפורש, אחת היא שאלתו שהיא הנה. ראשונה שאל בזה, דינה ובתה היה להם תביעה וערער עם ראובן אחי דינה והסכימו יחדו ובררו חנוך קרובם, ונעשה מזה שטר בירורין, והיה הענין כי נזדמן כי ארבעה נכנסו בעדות וחתמו השטר הברורין ההוא, והיה הראשון שבחתומים קרוב לראובן מצד אשתו והיה פסול מפני זה אל ראובן, ושאל ראובן אם יפסל שטר הברורין כיון שנמצא אחד מן העדים קרוב, או אם תתקיים העדות בשאר ויהיה שטר הברורין טוב ונכון.
תשובה, הדבר ידוע שבכל עדות צריך להיות דבר ברור ואינו ברור אלא בשנים כשרים מעברה ומקרבא, וזה משרש התורה ועקרה, וכ"ש על פי שלשה, ולא נאמרו אלא להקישן לשנים מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה כדאי' פ"ק דמכות [ה' ע"ב] ובסנהדרין [ט' ע"א], והרב רבי' יוסף הלוי אבן מיגש הקשה בפ' גט פשוט בהא מילתא דמלאהו בקרובים כשר מהך הקשא, ותרץ דלא דמו ולא פליגי אהדדי, שלא תבטל שאר עדות הכשרים אלא כשנתכוונו כלם להעיד ובעלי הדברים הזקיקום לתורת עדות גדולה, אבל אם לא נתכוונו כלם להעיד ולא הוזקקו קרובים במעמד העדות אלא לכבוד בלבד תתקיים העדות בשאר, והרב רבו הגדול הריא"ף כת' בהלכותיו משמיה דגאון פ' כיצד העדים, שאם לא נודע בעדות ברורה שישבו להעיד וכתבו עדותן זה בפני זה כו' לא מבטלינן לשטרא מספק אלא תתקיים העדות בשאר כו' דאמרי' דילמ' חד שביק רווחא למאן דקשיש מיניה ובא זה הקרוב וחתם שלא מדעת חברו, ע"כ, משמע מדברי הריא"ף שכל זמן שלא יתברר שלעדות נתכוונו כלם בין חתים קרוב מתחלה או באמצע או בסוף רחוקים הכשרי' מתכשרי, ואע"פ שהבינו קצת בדרך אחרת דעת הריא"ף יוכיחוה מההיא דגטין, זה נראה מהבנת דברי הגאונים ברוב, והרב שמואל (דמרואייינ"ג) דרומרו"ג ומר רב יהודאי מוקמי הא דגט פשוט (בדעת) [כדעת] רבי' יהוסף הלוי שלכבוד עבד ולא לעדות ובהא לדעתם כולי עלמא מודו, ובדברי התוספו' דפ' בתרא דבבא בתרא מוכיחים דברי הגאונים אלה, שטר שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו שלשה הראשונים קרובים או פסולים נתקיים העדות בשאר, ממה שאמרה התוספתא [ב"ב פי"א ה"ו] שלשה הראשונים קרובים או פסולים, משמע לא אחרונים ולא אמצעיים, ובעובדא דהאי שטר בירורין שבא לפנינו לדברי הריא"ף והר"מ [עדות פ"ה ה"ו] כמו שיתבאר צריך שתברר עדותן על תוכן מה שהיא, אם לאסהודי אתו כלהו תבטל העדות, ולגאונים האחרים הואיל וחתם הקרוב ראשונה בלא ברור אחר לכבוד בעלמא הוא ותתקיים העדות בשאר.
ומה שהסכימ' דעת כל הגאונים שאם הקרוב או הקרובים פסולין לשני בעלי הריב ונתברר שנתכוונו כלם לחתום בתורת עדות אפי' חתמו הקרובים או הקרוב בראשונה עדותן בטלה, אבל במי שהוא פסול לזה וכשר לזה יש גאונים שמדקדקים דבתרי גופי פלגינן דבורא ותתקיים העדות לאותו שכשר לו אפילו נתכוונו כלם להעיד, וזה תורף הנמצא אצלי כתוב על לשון הירושלמי [כתובות פי"א ה"ה], כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה ר' יוחנן אמ' פסול וא"ר אלעזר מתני' מסייעא ליה לר' יוחנן מה שנים כו', הריא"ף הביאו פ' כיצד העדים, ואיכא לעיוני דהא קי"ל בפ' יש נוחלין [ב"ב קל"ד ע"ב] דבתרי גופי פלגינן דבורא כדרבא דאמ' פלוני בא על אשתו הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה, והכא א"ר יוחנן פסול, והא תרי גופי נינהו, וה"ר יהודה ב"ר ברזילי כת' בהלכותיו שנשאל רבי' האיי גאון ז"ל, ראובן לגבי שמעון כשר לעדות ויש לשמעון יורשים קרובים ומהם רחוקים, וצוה שמעון צואתו לאחרים בפני ראובן לוי ויהודה ושלשתן נתכוונו לעדות ביחד, וטענו היורשי' כלם כי עדות זו בטלה והשטר שנכתב בענין הצואה פסול מפני שראובן למקצתן אינו ראוי לעדות, ועדות שבטלה מקצתה בטלה כלה והנטפל לקרוב או לפסול אף הוא פסול, ולוי ויהודה אומרי' כיון שהעדות לגבי שמעון והיה ראובן לגביה בר עדות לכך נטפל לו, ולא עוד אלא שהרי היא מקובלת על מקצתן ולפי'[כך] לא דקדקנו בדבר, ואף לא נראה לנו באותו עד שהעדות בטלה כלל ולא נתכוונו אלא עם כשר, ילמדנו אדוננו גאון עולם יחי לעד אם יש בדברי היורשים ממש אם לאו, להסיר הספק מלב קצת התלמידים, ואם אין עם ראובן זולתי עד אחד דינא מאי, ילמדנו רבינו שורת הדין היאך, כך ראינו כי רחוקים הם הרבה דברי היורשים שרוצים לבטל העדות של ראובן ואין בדבריהם ממש כל עיקר כי עדות ראובן על עדות שיש בו ראיה למי שהוא כשר להם לעדות ויש בו ראייה לבד למי שאינו כשר להם, ועקר העדות על מי שהוא כשר לו, ודאי כן עדותו של ראובן מתקיימת אלא למי שהוא כשר לו ואין נפסל השטר משום שיש בו ראיה לבד למי שאינו כשר להם (ועקר העדות על מי שהוא כשר לו ודאי אין עדותו), ונאמן לומ' שלא נתכוון אלא למי שהוא כשר להם, ועקר דבר זה אפי' בזמן שלא היה בשטר מי שהעד כשר לו, מחלוקת ר' יוסי ור' דתנן [מכות ה' ע"ב] מה שנים נמצא אחד קרוב כו', א"ר יוסי בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר, ר' אומ' אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות כו', והכי קאמ' ר' דאפי' בדיני נפשות לא מפסיל אלא בתר דקימ' מילתא בלא ספק לאסהודי אתו ואמרי תרוויהו דלאסהודי אתינן ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, הרי נתברר שאין פוסלין את העדות עד שיודע שבאו להעיד ושהעדים הכשרי' באו עמהם להעיד והחתומים על השטר כבר נאמרה משנה ברורה [בתוספתא] בסוף בבא בתרא דנזיקי', שטר שחתמו עליו חמשה עדים כו', ודקאמ' בשאלת עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה לאו כי האי מילתא, אלא עיקר דיליה גנב על פי שנים וטבח ומכר כו', אתמ' עד זומם אביי אמ' למפרע הוא נפסל כו', ואמרי' לימא כתנאי כו', ומסקנא דקא מפלגי בתוך כדי דבור, ולענין מה ששאלתם אם אין לראובן אלא עד אחד מאי, נתברר לנו מה שהוצרך לכם שהדבר ידוע שראובן לגבי קרוב דיליה כמאן דליתיה דאמי ואין לקרוב אלא עד אחד בלבד, אבל הרחוקי' מראובן יש להם שני עדים ראובן והאחר שעמו ומן העקר הזה אמ' רבא [סנהדרין י' ע"א] פלוני בא על אשתו מצטרפין להרגו אבל לא להרגה דבתרי גופי פלגינן דבורא, אלו דברי תשובת רבי' האיי גאון ז"ל, וחלקו עליו הרבה מהגאונים, אמרו צריך לנו נגר והולם להלמם וליישבם שתיהם, כלומ' הירוש' המבואר למעלה שפסול השטר לר' יוחנן והא דרבא דיש נוחלים דלא ליקשו אהדדי, והאריכו לחלוק על הגאון רבי' האיי ז"ל, וסוף דבר נטו מדבריו, ואמרו באחרית דבריהם מה יאמ' אדוננו בשטר שכתו' בו ראובן הלוה לשמעון וללוי מנה והעדים קרובים ללוי וכשרי' לשמעון מי מהימנינן להו לגבי שמעון דהא תרי גופי נינהו, היוצא מדברי החולקים עליו דאפי' בתרי גופי בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות בין בעדות על פה בין בעדות בשטר לא פלגי' דבורא ותבטל העדות אפי' למי שהם [כשרים] לו, וכן נראה מתלמוד המערב [כתובות שם] ומסתם דברי תלמודנו ממשנת כיצד העדים [מכות ו' ע"א] לדעת ר' דהלכה כמותו.
והאי עובדא דפסק דין חנוך מכח שטר בירורין אשר בו עדות כשרה לראובן ועד פסול לו וכלם כשרים לדינה, אעפ"כ תבטל העדות, אחר שיתברר כי להעיד באו כלם, אשר מראה מקום לזה בקצת ראיה תכף שטר הבירורין שיסודו על מאמ' תחלתו, בפנינו חתומי מטה כו', והקרוב הוא מהחתומים למטה, או אחר שיתברר על פי החקר העדים הד' כלם אם נתכוונו להעיד כלם, אם הקרוב הוזקק שם או למלוא בקרובים או לכבוד, הנראה מדברי הריא"ף, שצריך ברור כזה כנראה מדברי הר"מ הלכות עדות פ"ה [ה"ו] [ש]כתב והרי אין העדים קיימים כדי לשאול אותם כו', ע"כ, מוכיח שאם העדים קיימים נשאלה פיהם בבירור אם כלם ישבו לחתום ונתכוונו כלם להעיד בטלה העדות ואם לאו תתקיים העדות בשאר, ואפי' לדעת שאר הגאוני' שאומרי' שאם חתם הקרוב ראשון לכבוד חתם לא לעדות ותתקיים העדות בשאר, לא אמרו אלא כשלא נתברר הענין, אבל אם נתברר שלעדות באו כלם אפי' חתם ראשונה הקרוב העדות בטלה, ושטר הברורין כאלו אינו, ויראה הואיל ואנו רואים בהלכה ובתקוני הגאונים תמיד שיש לכל אדם להשביע כל מי שיודע לו עדות שיבא ויעיד לו, גם נמצא בקצת ברורי ספקות טענות המרומות ולהרחיק קצת תרמית ואונאות שיש להחרים חרם סתם לברר ברור אמתי ברמאות הטענות הנראות (לעשות) [לטענות] מרומות, גם כן בברור החקר אלה העדים אם נתכוונו כלם להעיד אם לאו יש לו להשביע ולהחרים סתם, ואפי' לדעת רבי' האיי ז"ל שדעתו דבתרי גופי פלגינן דבורא, בנדון זה לא יאמ' כן ולא ילך בזאת השטה, שלא אמ' זה הגאון אלא דווקא כשמעידין בדבר אחד הנוגע לראובן מכח אחר כגון מי שהנחיל לו אם נתן לו דבר או זכהו בדבר או חייבו בדבר וכן מעידים מכח הנותן ההוא או מכח זולתו לדינה על דבר מה הנתן לה או הנחל לה או נזדכה לה ועל זה וכיוצא בזה אמרי' פלגינן דבורא, אבל בכאן שדינה לא תזכה בזה העדות כל הכשרים לה אלא מכח ראובן הנשאר מחוייב לה, או מכח פסק דין הנעשה מכח שטר בירורין המעורבב ענינו ואחד מן העדים פסול לראובן ואליו העדות בטלה אחר שיתברר שלעדות חתמו כלם אכן נשאר פטור באמת ולא נשאר כלל מחוייב לדינה, ומה תועיל לדינה אחרי זה זאת העדות כשרה לה כלה אפי' אם פלגינן דבורא, ואפי' אם תאמ' שאחר שנעשה הדבר מהברורין בקנין שקנו אח ואחות אמתלאה שראובן שקבל עליו להיות לו הקרוב נאמן ככשר, זה אינו כלום שהרי צריך שקבלת נאמנות כזה תהיה בפירוש אבל לא בסתם, שלסתם לא יועיל קנין להאמינו על ראובן ככשר, ודעת הגאון שאפי' קבל עליו בנאמן וכשר בפירוש אפי' קנו מיניה מצי הדר ביה קודם גמר דין דרחמנא אמר כו', ואע"פ שהריא"ף בפ' זה בורר כתב וחולק על הגאון, הואיל וקנו ממנו אין לאחר קנין כלום, הרי"ף והגאון שוין שאין מדברים אלא שקבל על עצמו הקרוב בפי' לומ' יהא קרוב זה נאמן עליו ככשר, אבל אם לא קבלו בפי' לית דין ולית דיין שהעדות בטלה אחר שתתברר שלעדות נתכוונו כל הכת, והלא תראה שנתפרש בשטר בירורין שקבלו עליהם אותו היחיד חנוך כבית דין חשוב ויפה והאמינו אותו עליהם, ואם כן היתה כוונתם להאמין עליהם גם הקרוב ככשר ונאמן כ"כ דבר נתפרשה בשטר הברורין גם כן, כ"ש כי בעיני יראה שאין השטר בירורין מתוקן כראוי לא בענינו ולא בלשונו לא בסדורו ולא ביפיו, שלא נתיפה כראוי ביפויים הנהוגים לשופרא דשטר', ונראה שנשתנה ממטבע שטבעו חכמים בתקון שטרות נתקן על פי ההלכה ועל פי תקנת הגאונים, וקרוב אני לומ' שמסופק הכשרו.
שאלה על דבר פסק דין נפסק על פסק דבר מפי חנוך נגד ראובן, אפי' אם תמצא לומ' שהשטר בירורין יהיה נכון, אם ראובן עומד וצווח ואמ' כי יש טעות שגיאה בחשבון הנעשה לפני חנוך אם יקובל ממנו חשבון אמתי ומכוון, ואם קבלו טענותיו וראיותיו הראויות לקבל תמצא כי יש לו חוב על דינה ובתה יותר מכ' לטרין, והנה חנוך פטר כל זה וגם חייב ראובן י"ח לטרין אע"פ שהיה לחנוך רשות לחייב את הזכאי ולפטור את החייב כפי כח שטר הברורי' אמ' ראובן לא כוון לזה אך רצה לנטות את הדין, שהרי כת' בהקדמת פסק דין כלשון הזה, ושמתי לאור משפט וחשבתי ודקדקתי ומצאתיו נשאר בחיוב י"ח לטרי' לדינה ובתה, ועל זה השיב ראובן ואמ' שראוי להחזיר הדבר אל האמת ואל הישר ולכוין את החשבון כי אין טועה בדבר משנה גדול מזה ואין ראוי לחמול על דינה ובתה בגזילת אחרים ע"כ.
תשובה, המוסכם בתלמוד והנפסק שבכל דררא דממונא ובכל משא ומתן בסתם כל בני ברית נתחייבו להרחיק מאד משום אונאה ומטעות והטעאה, ואף כי אלהים שופטים לאמת יוציאו משפט, אלהים נצב במצבם לא יעבטון אורח לא בדין ולא במצוע, ואע"פ שבעלי הריב נותנין רשות לנברר או לנבררים להתיר ולוותר ממונם, אינו אלא כפי מנהג לשופרא דשטרא דעלמ', לא שימחלו ממונם, ואם ח"ו יחתכו הדין רחוק ממנו הרחקה מבוארת מהיושר ואע"פ שקנו מהם בויתור הזה אלא כדמות אסמכתא כל זמן שהתנו התנאים מהברורין בסתם לא ע"מ ובלא מעכשו, שהרי כשיש לו ע"מ או מעכשו הוסר אז כל ערעור אונאות או טענות או אסמכת' [ב"מ ס"ה ע"ב], ואע"פ שאין לטעון אחר מעשה ב"ד כלום [שם י"ז ע"א], יראה לי שלא נאמ' לענין פסק דין כזה, שהרי חנוך גלה דעתו שהוא דקדק בזה, ואם יתברר כשמש שטעה בחשבון במה שנשא ונתן ביד קרוב אני לומ' שזה ממין בבא רביעאה פירשו הרי"ף בפ' אחד דיני ממונות, ואע"פ שהרי"ף פסק בפ' חזקת הבתים כנהרדעי דאמרי [ב"ב ל"א ע"א] אינו טוען וחוזר וטוען כו' והיכא דהוה קאי בבי דינא ולא טען ונפק לבראי והדר אתאי לבי דינא וטען דאינו חוזר וטוען מ"ט טענתא אגמרוה, לא אמ' זה בשימצא שטעה הדין כמבואר, אלא כשלא בא הטוען בטענה מבוארת ובאמתלאה נגלית, והרי הר"מ ביאר דברים בהלכות טוען ונטען פ"ז [ה"ח] מוכיחין, שאם נראה חוזר וטוען אפי' אחרי שבאו העדים שיזרח השמש על מה שחוזר וטוען שמקבלין ושומעין טענתו זרחה השמש עליה והדר דינא, אע"פ שהר"מ כתב אבל אם יצא מב"ד אינו יכול לחזור ולטעון אחר שבאו העדים שמא אנשים רעים למדוהו טענה של שקר וכן כל כיוצא בזה, נראה לי שלא אמ' זה אלא בטענות שיש לתלות בהם ספק אחר הגדת העדים והעידו כנגדו ואינם מבוארות ברור שמשי שיסתרו הגדת העדים, אבל בדבר שתלוי בחשבון שמפורסם ומבואר ענינו שסותר בודאי ובברור פסק דין הפוסק הנברר שכוון לדקדק בבירור הריב ויתברר כשמש שלא דקדק הדעת מכרעת שטוען וחוזר וטוען.
שאלה אע"פ ששטר הבירורין יהיה נכון אם החלוקה שכנגדו יוכלו להכריח אותו ראובן להשיב החשבון לפני אותו חנוך הנברר או לפני אנשים מהוגנים יודעי דת ודין. תשובה, יראה שיש לראובן לטעון על חנוך ולבקש שיכתוב לו מאי זה טעם דנו כי יראה לראובן שטעה חנוך בפסק הריב, כי ההיא דפ' זה בורר [סנהדרין ל"א ע"ב] אמ' רב ספרא שנים שנתעצמו בדין כו', כופין אותו ודן בעירו, ואם אמ' כתבו ותנו לי מאי זה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו ואם הוצרך דבר מב"ד הגדול שבירושלים כותבי' ושולחין ושואלי' כו', והפי' הוא מפני שנראה לו שטעה בדינו אותו דיין שדנו, וכן יאמר ראובן לחנוך בדומה לי שטעית בדיני דנתני כתוב לי מאי זה טעם דנתני ונלך לב"ד הגדול, ובזמן זה אין אנו צריכין כשיזדמן כזה אלא ללכת אחר ב"ד יפה וחשוב ומומחה שנוכל למצוא בגלילות אשר נהגנו לחיות מפיו, זה הורה לנו הר"מ הלכות סנהדרין פ"ו [ה"ו] שנים שנתעצמו בדין אחד אומ' נדון כאן ואחד אומ' נעלה לב"ד הגדול שמא יטעו אלה הדיינין ויוציאו ממון שלא כדין כופין אותו ודן בעירו, ואם אמ' כתבו ותנו לי מאי זה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבין ונותנין לו כו', עוד כת' פ"ו [ה"ט] וכן הדין בזמן הזה שאין ב"ד הגדול אבל יש מקומות שיש חכמי' גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם אם אמ' המלוה נלך למקו' פלוני שבארצו לפני פלוני הגדול כופין את הלוה והולך עמו וכן היו מעשים בספרד כל היום, הלא לאלהים הגדולים האדירים אדיר שמם פתרוני אלה הדברים, אמת ומשפט ישפטו בשעריהם המצויינין בהלכה, פי המדבר הכותב אץ להפיק הרצון. אבן מרואן ב"ר משה דמיירנגאש צלב"י.
נשאלה שאלה בבית המדרש דינה ובתה היתה להם תביעה ותרעומת עם ראובן אחי דינה והסכימו יחדו ובררו חנוך קרובם ונעשה מזה שטר בירורין ונזדמן כי ארבעה נכנסו בעדות וחתמו שטר הבירורין ההוא כלם והיה הראשון שבחתומים קרוב אל ראובן מצד אשתו והיה פסול מפני זה אל ראובן, ושאל השואל אם פסול שטר הברורין כיון שנמצא אחד מן העדים קרוב, או אם תתקיים העדות בשאר ויהיה שטר הבירורין נכון וטוב. עוד שאל השואל אם על דבר פסק הדין נפסק על עסק הדבר מפי חנוך כנגד ראובן אם ראובן עומד וצווח ואומ' כי יש טעות ושגיאה בחשבון הנעשה לפני חנוך אם יקובל ממנו חשבון אמתי ומכוון ויקבלו טענותיו וראיותיו הראויות לקבל ימצא כי יש לו חוב על דינה יותר מכ"ה לטרי' והנה חנוך פטר כל זה כמו שכתו' בשטר הברורין, אמ' ראובן מ"מ לא כיוון לזה ולא באר, אכן רצה לפסוק הדין ולהוציא האמת על אמתתו, שהרי כתב בהקדמת פסק דינו בלשון זה ושמתי לאור משפט וחשבתי ודקדקתי ומצאתיו מחוייב לדינה ובתה י"ח לטרי', על זה השיב ראובן שראוי להחזיר הדבר אל האמת ואל היושר ולכוין החשבון כי אין לך טועה בדבר משנה גדול מזה ואין ראוי לחמול על אלמנה ובתה בגזלת אחרים, עוד שאל השואל אם ביד דינה ובתה כח ורשות להכריח אותו ראובן להשיב החשבון לפני אותו חנוך הנברר אם לאו.
תשובה, לגרסת מר רב שמעון קיירא ור"ח והריא"ף וללישנא דתוספ' [ב"ב פי"א ה"ו] דקתני בפ' גט פשוט [ב"ב קס"ב ע"ב] ונמצאו העדים הראשונים כו', מפרשינן דרבותי' אשמעינן בראשונים, דהוו קרובים או פסולים במקום דאויר פוסל ומכשרא פסולא דאויר, והיינו סייעתא דחזקיה דאפי' במקום דאויר פוסל כגון לבסוף, ולנסחא דגבן דליכא ראשונים איכא לעיוני מאי סייעתא הוי לחזקיה, דילמ' כי מכשרינן בהך בריתא דווקא במקום שאין אויר פוסל וכיון דאין אויר פוסל כ"ש (מלוה) [מלואו] דפסול דאינו פוסל, ולהדין נסחא הכי פירושא דכיון דסתמ' קתני ונמצא בהם קרובים או פסולים ולא קבע להו מקום ש"מ דאפי' מראשונים קאמ' דחתמי בדוכתא דפסולא, וכהדין טעמא איתא בשלהי הזורק [גיטין פ"ב ע"א] לענין גט קרח, ופי' זה מוכרח משרשיו ועקרו, אשתכח השתא דלכלהו נסחי ליכא ספקא לא בראשונים ולא באידך, ויהיה הכלל בידנו ששטר עדיו מרובים ובהם קרוב ופסול באי זה מקום שהוא תתקיים עדות בשאר אלא אם ידוע דלאסהודי חתם, משום דבריתא סתמ' מתניא, אע"ג דסייעינן מינה לחזקיה לענין מלוי דשני שטין, מ"מ בריתא סתמ' קתני באי זה ענין שנמצאו, ובעדות על פה ודאי הוא דמפלגינן, משום דאין מקבלי' סהדותיהו ואית לן לברורי מפומיהו אי לאסהודי אתו, ברם בשטר סתמו כשר ולא מרעינן ליה אלא תלינן בכל מאי דאפשר, וכן הבינו הבריתא גדולי המפרשים, ומתוך דברי (רש"י) [ר"ש] גם כן כן נראה, אלא שהפליג בהצרכת חתימת הפסולים הקרובים תחלה, והוא רחוק כמו שיתבאר, וספק דקצת רבוותא מההיא דגטין [י"ח ע"ב] פ' תנין דבראשונים איכא פסולא, לא ספק' היא, דהתם הכי פירושא, אמרי לה פסול דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמ', ודאי הוא דבשטרות חתם מעיקרא קרוב או פסול ובתר דחתם חתמי כשרי, פסול, שזה דבר מביא להכשיר אפי' אתו לאסהודי, דקי"ל [מכות ה' ע"ב] דבכי האי גוונא אפי' מאה עדותן בטלה, בין בכתב בין על פה, אין בזה חלוק אליבא דר' לכולי עלמא, ומשום הכי בגט אי חתים קרוב או פסול ברישא אע"ג דמעקר דינא כשר כיון דאמ' כלכם, פסלינן, דאתי למימ' הנהו דחתמי או אחרינא דחזו הכי מעתה לא איכפת לן בכל שטר שעדיו מרובים אפי' אתו כולהו לאסהודי לאכשורי ביה קרובים או פסולים, ולא ידעי דגט שאני מכמה טעמי דליתנהו בשאר שטרות אפי' איכא בהו דאמרי' כלכם, ונפיק מיניה חורבא בשאר שטרות לאכשורי אפי' אתו כלהו לאסהודי, אבל כי לא חתים בגט קרוב או פסול מקמי אידך לא נפיק מיניה חורבא דאמרי משום תנאה חתים לא משום סהדותא, וכיון דלא איכא חששא אלא כי חזו דחתים פסול מקמי כשרי, כי נפיק שטרא קמן ואיכא קרוב או פסול דחתים ברישא אית לן למימ' ולמתלי דלאו מקמי כשרי חתם אלא כשרי חתמי ברישא ואידך בתר הכי אתא, מעתה ליכא חששא בראשונים אלא כי חתמי מקמי כשרים בלאו הכי לא, דלא מרעינן שטרא מספקא במלתא דאית בה הוכחא להכשרה, כסתמ' דבריתא ועל פי מה שבארנו.
ועל דרך זה דרכו רבי' האיי והריא"ף והר"מ [והרב מיגש] כמו שמבואר מתוך דבריו בפ' גט פשוט וז"ל, היו ארבעה או חמשה חתומים ונמצא אחד מהם קרוב או פסול תתקיים עדות בשאר, פי' והא דתנן במס' מכות מה שנים נמצא אחד מהם כו', בידוע שנתכוונו להעיד או לחתום כאחד אבל אם אין ידוע לנו שנתכוונו שניהם להעיד או לחתום השטר כשר ויתקיים השטר בשאר שאם הפסול באחרונה יש לנו לומ' שהוסיף חתימתו שלא לדעת הכשרים ואם בתחלה חתם יש לנו לומ' דלמ' הנך כשרים רווחא שביק למאן דקשיש ואתא האי פסול וחתים, אי נמי חד מהני כשרים שבק רווחא לחבריה למחתם וכד אתא חבריה לא קביל למחתם קמיה וחתם בתרא ושבק לההוא רווחא כדאיתיה ואתא האי פסול וחתם ביה, וכן באר רבינו הגדול תלמידו [רמב"ם עדות פ"ה ה"ז], אע"פ שהעד שחתום מתחלה בשטר הוא הפסול הרי השטר כשר, נראה מלשונו כ"ש אם הוא מאוחר כמו שבארנו, ושם לפני זה [ה"ו] הביא בלישנא הגאון דרוחא שבק כמו שכת' הריא"ף, הם יתד שלא תמוט, וכן נמשך לו הענין בהלכות (אישות) [גירושין] פ"ט [הכ"ז] היה אחד מן הראשונים פסול הרי זה גט פסול שמא יאמרו עד פסול כשר לעדות בשאר שטרות בעת שיהיו העדים רבים ולא הכשירו בגט שיעידו רבים אלא מפני שעדי מסירה הם העיקר, ופ' (כ"ט) [פכ"ז ה"ד] דהלכות מלוה ולוה הביא הענין כפשוטו בפ' גט פשוט דמלאהו בקרובים כשר ולא בטיוטא, ולענין גט קרח נמי הכי אמרי' [גיטין פ"ב ע"א] דלא שנא בתחלה או בסוף או באמצע כשר כיון דליכא אלא חד קרוב או פסול ומכל תלתא מקיימינן, ואיכא הכא ספקא, צריכא רבא, דמהתם משמע דבשאר שטרות מכל תרי מקיימינן ולא בעינן רצופים, ואי חד קרוב באי זה מקום כשר ומכל תרי מקיימינן שטרא אתי לקיומי בחד כשר וחד פסול וכ"ש כי איכא טפי מחד, אם תמצא לומ' לא מכשרינן אלא בראשונים דווקא וכלישנא דקמאי ובתוספתא בכי האי גוונא ליכא חששא דאמרי' דלא מקיימי' ליה אלא בעדים של מטה, דכוותא אשכחן [ב"ב קס"ג ע"א] בענין הרחקת שטה אחת לעדים דשנינן כל כי האי גוונא לא מקיימינן אלא בעדים של מעלה, והכא נמי אלא בשל מטה, וליכא חשש זיופא בקיומא דב"ד, מזה הספק נראה שחזר בו ר"ת ממה שכתב בספר הישר [סי' ק"י, תרע"ב] להכשיר בין בתחלה בין בסוף, וכן נראה דעת בעל הלכות, ולא הכשיר אלא בשהקרובים או הפסולים ראשונים, ומסתברא דרבוותא לא חשו לה דאם כן לא משתמיט גמרין לאורויי לן שאין מקיימין שום שטר שעדים מרובים אלא בעדים שלמטה משום חששא דשטר שיש בו עדים פסולים, ומדלא אמרי' הכי ש"מ דלא חיישינן בכלהו שטרי שעדיהם מרובים משום האיך חששא, דכל בי דינא דדייק ידע דשטר שעדיו מרובים כשר אפי' בקרובים או פסולים דאיכא למימר דלא לאסהודי אתו, ולא מקיימינן כי האי שטרא אלא כי ידעי בבירור מאי נינהו כשרים ומאן פסולים ומכל תרי וכשרי מקיימינן באי זה מקום שהם, הלכך כי אתי לקמן שטרא דחתימי ביה קרוב או פסול באי זה מקום והרי הוא מרובה בעדים תתקיים עדות בשאר, ותלינן ברווחא שבק אי הוי קמא, ואע"ג דחתם שם שלא לשום צורך האי משום מלוי הא ליכא שני שטין, והכי נמי אי חתים בסופא, וטעמא דרווחא שבק אפשר נמי דהוי באמצע, וכגון דהוו תלתא וכשרי ושבק תניינא רווחא בתר קמא למאן דקשיש ואזל קרוב או פסול וחתם בנתיים, אבל מה שנמצא בשם רבינו אלפסי בתשובה [סימן קס"ז] שאם היו שני עדים כשרים עם הפסול ואמרו לא היינו יודעים שהוא פסול הרי השטר מקויים דמספקא לא מבטלינן שטרא, ע"כ, אין אנחנו קובעין בה מסמרות, וכן קבלנו, ומלישנא דאנחנו עדים לא מוכחינן דלאסהודי אתו, דהא לא למנינא נחות, ודאי שקנתם עדים ועליהם נופל לשון עדים ולא על הקרובים, זה היא הדרך הסלולה בעינינו בדברים אלו, אלא שאין אנו מחליטין בה אחר שקצת גדולי המורים מהנדזין בדבר, ואשכחן נמי גאון שכתב לענין מלאהו בקרובים שכשר והא דאיכא עדים דבמלוי חתמי.
ונראין לנו הדברים בענין הזה, שאם ראובן טוען ששטר הברורי' פסול ושהוא לעולם לא הודה לו ולא כתב היפויים שבו והרי הוא כופר בעקר ענינו, עם מה שידוע שאחד מעדיו קרובים, על ב"ד להביא אותם עדים כשרים ולקבל עדותם בדרישה וחקירה, אחר אשר נראה בעיניהם שהדין מרומה או כמרומה, שבו חזר הענין לדין תורה שאפי' בדיני ממונות צריך דרישה וחקירה [סנהדרין ל"ב ע"ב], ומשם ידעו באמתת הבירורי' בכל חלקי עניניו והנחותיו בין בהקדמותיו בין בנמשך ממנה בין אם הקרוב חתם עמהם או ראשון כמו שבארנו, ולאיים עליהם בשבועות ואלות להגיד האמת, שכל זמן שהעדים קיימים ראוי לברר הדבר ולא להניחו על סתמו כמו שכתב רבי' ז"ל בעדות פ"ה [ה"ו], וענין קרוב לזה ולא לזה מתבאר מההיא דאלעאי וטוביה קריבי דערבא [מכות ז' ע"א] ומהירושלמי [כתובות פי"א ה"ה], ואין לו מקום בזה הנדון אף לדברי הרב שבאר בזה דרך לחלוק העדות ולהכשיר כמו שמבואר טעמו פרק י"ד [ה"ז] בהלכות עדות, ולדרך האמת אנן אין לפלגינן דבורא מבוא בדברים הללו, ואע"פ (שהם) [שכן] הבינו קצת המפרשי', והדברים ארוכים, ולענין פסק הפשרה דאיכא טעותא, במילתא בטעות' לא מהני קנין כדאי' בפ"ק דגיטין [י"ד ע"א], וכמו שכתב הר"מ בסנהדרין פ"ו [ה"ה], ברם נראין הדברים דלא עבדינן בה עובדא אלא כי איכא סהדי בטעותא אבל ליכא סהדי בטעותא לא, דאי לא תימ' הכי בכל שטרי דעלמא נימ' הכי כמו שכת' הרי"ף בשם רבוותא ז"ל, וכן כתב הראב"ד ז"ל והרחיב בביאורו, וכיון דידיע טעותא בסהדי, ברירא מילתא מהשתא, דדיינא דלא חש ליה, בתר ראובן קא אזיל, ושונא פסול לדון, ויתברר הענין בב"ד אחר עד שיצא דבר ברור. יצחק ב"ר מרדכי.
עוד תשובה לענין הנזכר למעלה לר' שלמיה הנשיא. דינה ובתה כו', נראה לנו שמאחר שנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה, דהכי אמרי' פ"ק דמס' מכות [ה' ע"ב] במתני' על פי שנים עדים או ג' עדים יקום דבר אם מתקיים העדות בשנים למה פרט הכתו' שלשה אלא להקיש ג' לשנים מה שלשה מזימין את השנים כו', א"ר שמעון מה שנים אין נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין אף שלשה אין נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין ומנין אפי' מאה ת"ל עדים, ר' עקיבא אומר לא בא השלישי להקל עליו אלא להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באלו כו', ומה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפי' מאה ת"ל עדים, א"ר יוסי בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר, ר' אומר אחד דיני נפשות ואחד דיני ממונות בזמן שהתרו בהם אבל בזמן שלא התרו בהם מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש, גמ', היכי אמרי' להו אמ' רבא הכי אמרי' להו למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון, אי אמרי לאסהודי אתו מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אי אמרי לאסהודי אתו מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' יוסי, ורב נחמן אמ' הלכה כר', ומה שכת' הריא"ף ז"ל בהלכותיו וחזינן לגאון דקאמ' [ה"מ] בעדות על פה אבל שטר [שיש בו] שלשה עדים ושנים הם קרובים זה לזה אם לא נודע בעדות ברורה שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותן [זה בפני זה] דדאמי כמאן דאמרי למסהד אתינא לא מבטלינן לשטרא מספק אלא תתקיים העדות בשאר דאמרי' דילמ' חד שביק רווחא למאן דקשיש מיניה ובא זה הקרוב וחתם שם שלא מדעת חברו, והרמב"מ ז"ל כן כת' בהלכות עדות פ"ה [ה"ו], וז"ל שטר שהיו עדיו מרובים ונמצא אחד מהם פסול או שהיו בהם שנים קרובים זה לזה והרי אין העדים קיימים כדי לשאול אותם אם יש עדות ברורה שכלם ישבו לחתום שהרי נתכוונו להעיד כלם הרי זה בטל, ואם לא, תתקיים העדות בשאר, ולמה מקיימין העדות בשאר שהרי אפשר שחתמו הכשרים והניחו מקום לגדול לחתום ובא זה הקרוב או הפסול וחתם שלא מדעתם אע"פ שהעד החתום בתחלה בשטר פסול הרי השטר כשר, ע"כ, נראה לנו במה שכתב הגאון והר"מ ז"ל בשאין כתוב בשטר לשון עדות, כמו שכותבין בגט או בכתובה או בשטר מכר או בהלואה ביום כך ובחדש כך ובשנה כך לוה פלו' או מכר והעדים חתמו למטה, (ואין) שאין שם בנוסח הגט או כתובה לשון עדותן, אבל בשטר הבירורין הנזכ' כתו' בפנינו עדים חתומי מטה, ודאי זה לשון לאסהודי אתינא, דהא קי"ל אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן קראוהו [גיטין י"ט ע"ב], ויש לנו לדרוש לשון הדיוט כדאמרי' פ' המקבל [ב"מ ק"ד ע"א] תניא ר' מאיר היה דורש לשון הדיוט דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ר' יהודה היה דורש לשון הדיוט דתנן ר' יהודה אומ' אדם מביא קרבן כו' שכך כת' לה אחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא, הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט דתניא אנשי אלכסנדריא היו מקדשין נשותיהן ובשעת כניסתן לחופה באין אחרים וחוטפין מהם נשותיהן ובקשו חכמים לעשותן ממזרים אמ' להם הלל הזקן הביאו לי כתובת אמכם הביאו כתובת אמם ומצא שכתוב בהם לכשתכנסי לחופה הוי לי לאנתו ולא עשו בניהם ממזרים, ר' יהושע בן קרחה היה דורש לשון הדיוט כו'.
ועל השאלה השנית, אפי' יהיה שטר הבירורין כשר ולא מצא שם קרוב או פסול, ודאי חנוך הנברר מה שפסק אינו שריר ולא קיים, מאחר שראובן יביא ראיה ברורה שטעה בחשבונו, ודאי טעותא הדרא כדאמרי' בגטין פ"ק [י"ד ע"א], הנהו גנאי דעבוד חשבונא בהדי הדדי פש חמש אסתרי זוזי גבי חד מינייהו אמרו ליה הבינהו ניהליה מארי ארעא באפי מארי ארעא וקנו מיניה לסוף אזל ועבד חושבנא בין דידיה לנפשיה ולא פש גביה ולא מידי אתא לגביה דרב נחמן א"ל מה אעביד לך חדא דאמ' רב הונא מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, ועוד הא קנו מינך, א"ל רבא אטו האי מי קאמ' לא יהיבנא דליכא גבאי קאמר, א"ל א"כ קנין בטעות הוא וכל קנין בטעות חוזר, וכך ראוי לחנוך לחזור פסק שפסק, ויש לו לראובן להביא ראיותיו וחשבונו לפני אנשים מהוגנים בקיאים בחשבון ומכירים דבר אמת, ואין כח ביד חנוך לכוף ראובן שיביא ראיות חשבונו לפניו, שהרי הגיד פסק דינו, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, הכותב בידים רפות ורעיוניו ויצורי נבהלו. שלמיה ב"ר יצחק ב"ר אבא מרי תאה"כ.
אל הנכבד שנאשטרוק דלוני"ל. בעזרת חסין יה הנני כותב תשובותי כלפי ליה, והנה דברי לטוביה כשמו כן הוא, על כן שמתי בידו חותמי ופתילי, ואשיב על שאלותיו כאשר תשיג יד שכלי, אם שגיתי הבינו לי. שאלה דינה ובתה היה להן תביעה וערער עם ראובן אחי דינה והסכימו יחד ובררו חנוך ונעשה מזה שטר ברורין, והיה הענין כי ארבעה נכנסו בעדות וחתמו שטר הבירורין ההוא, והיה הראשון שבחתומים קרוב אל ראובן, ושאל השואל אם יפסל שטר הבירורין כיון שנמצא אחד מהם קרוב או תתקיים העדות בשאר ותשאר שטר הברורין טוב ונכון, תוכן השאלה בלשונה נאמרה.
תשובה גרסינן בפ' גט פשוט [ב"ב קס"ב ע"ב], תניא הרחיק את העדים מן הכתב שני שטין פסול פחות מכן כשר, היו ארבעה או חמשה עדים חתומים על השטר ונמצא אחד מהם קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר, ולפי גרסא זו לא שני לך בין נמצא קרוב או פסול בתחלה או באמצע או בסוף מכל תרי וכשרי מיניהו מקיימי' שטרא, ולפי הגרסא הנמצאת בפי' ר"ח ז"ל דגריס, ונמצאו שנים ראשונים קרובים [או] פסולים תתקיים העדות בשאר, איכא למימר דדווקא כי הוו הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר, והכי גרסי' בירוש' [גיטין פ"א ה"ד] שטר שחתמו ארבעה עדים ונמצאו [שנים] הראשונים קרובים כשר ויתקיים העדות בשאר, ויעשה כהרחק עדים ויפסל, לית יכיל דאמ' רבא בשם ר' ירמיה עדים פסולים אין נעשים כהרחק עדים מן הכתב שלא באו אלא להכשרו של גט, ע"כ, ומההיא דמס' גטין [י"ח ע"ב] משמע איפכא, דגרסי' התם, אי חתים בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר משום תנאה ואמרי לה פסול דילמא אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמ', נראה מכאן דאי חתים קרוב בתחלה פסול אבל בסוף כשר, נמצא דאיכא תלתא אנפי בהא ענינא, וליכא למיקם עלה דמילתא שפיר, ומשום הכי כתב הרב בעל העטור וזה לשונו, ומסתברא בשטר שנמצאו הראשונים קרובים או פסולים ספק' דרבוותא הוא ולא עבדינן בה עובדא עד דאתברר דלא לאסהודי אתו כגון אלו החתומים בשטר כתובה, ע"כ, נראה מדבריו דמסתמ' פסלינן לשטרא, מיהו בפ"ק דמכות כתב הריא"ף משמיה דגאון עלה דההיא דתנן התם מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה כו', וקי"ל כר' דאמר אחד דיני נפשות ואחד דיני ממונות בזמן שהתרו בהם כו', וזה לשון הגאון, ה"מ בעדות על פה אבל בשטר, שיש בו ג' עדים ושנים מהם קרובים זה לזה אם לא נודע בעדות ברורה שבאו שלשתן להעיד וכתבו שלשתן עדותן זה בפני זה דדאמי כמאן דאמרי לאסהודי אתינן לא מבטלינן שטרא מספק אלא תתקיים העדות בשאר דאמרי' רווחא שבק למאן דקשיש מיניה ובא זה הקרוב וחתם שלא מדעת חברו, עד כאן. וא[יי]תו רבוואתא סייעתא מיהא דגרסי' בפ' גט פשוט, היו ארבעה או חמשה עדים חתומים על השטר ונמצא אחד מהם קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר, ונמצא כתוב בשם רבינו אלפסי ורבינו יעקב דבין [בתחילה בין] באמצע בין בסוף כשר, וכן הרמב"מ ז"ל בהלכות [עדות] פ"ה [ה"ו] וז"ל, שטר שהיו עדיו מרובים ונמצא אחד מהם פסול או שהיו בהם שנים קרובים זה לזה והרי אין העדים קיימים כדי לשאול אותם אם יש שם עדות ברורה שכלם ישבו לחתום שהרי נתכוונו כלם להעיד הרי זה בטל ואם לא תתקיים העדות בשאר, ע"כ, נראה מדבריהם ז"ל דמסתמא השטר כשר, וכן נראה מלשון התוספתא [ב"ב פי"א ה"ו] דקתני נמצא אחד מהם קרוב או פסול לחד גרסא, או נמצאו שנים הראשונים לאידך גרסא, ונמצא או נמצאו סתמא משמע, נראה מלשון הגאון שאם יש עדות ברורה שחתמו כלם זה בפני זה הוי כמאן דאמ' לאסהודי אתינן, ומלשון הר"מ נלמד שאם העדים קיימים ואמרו שכלם ישבו לחתום נאמנין והוי כמאן דאמ' לאסהודי אתינן, ואע"ג דלית לן לאכרועי בהא מילתא דמלתא דתליא באשלי רברבי היא אפי' הכי אין לך אלא שופט שיהיה בימיך, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, והאידנא לא שכיח כלל דמחתמי קרובים בשום שטר לא משום כבוד ולא משום מלוי שני שטין אלא בכתובה, הלכך דינא הוא דאי טעין חד מבעלי דינין להטיל חרם סתם על העדים שיעידו אם לכבוד חתמו או למלוי שני שטין או להעיד חתמו, נראה דודאי משגחינן ליה כי היכי דלא ליפוק ממונא אפומא דשטרא פסולה, וגבי יתמי אע"ג דלא טעני אינהו [אנן] טענינן להו, דטענינן ליתמי מאי דמצי טעין להו אבוהון, כן נראה לי אמת וברור.
שאלה, אם תמצא לומ' ששטר הברורין טוב ונכון על דבר פסק דין נפסק מפי חנוך נגד ראובן, אם ראובן עומד וצווח יש טעות ושגיאה בחשבון הנעשה לפני חנוך, ואם יקובל ממנו חשבון אמתי ומכוון ויקובלו טענותיו וראיותיו הראויות לקבל ימצא שיש לו שטר חוב על דינה ובתה יותר מכ' לטרין, והנה חנוך פטר כל זה וגם חייב אותו ראובן י"ח לטרי', ואע"פ שהיה רשות לחנוך לחייב את הזכאי ולפטור את החייב כפי כח שטר הבירורין, אמ' ראובן לא כוון לזה, אך רצה לנטות לדין, שהרי כתב בהקדמת פסק דינו בלשון הזה ושמתי לאור משפט וחשבתי ודקדקתי ומצאתיו נשאר בחיוב י"ח לטרי' לדינה ובתה, וכל זה השיב ראובן שראוי להשיב הדבר אל האמת ואל היושר ולכוין החשבון כי אין טועה בדבר משנה גדול מזה ואין ראוי לחמול על דינה ובתה בגזלת אחרים.
תשובה, אע"פ שאמרי' בפ"ק דסנהדרין [ה' ע"ב] יפה כח הפשרה מכח הדין ששנים שדנו (בני) [בעלי] דינין יכולין לחזור בהם ושנים שעשו פשרה אין בעלי הדינין יכולין לחזור בהם, ואע"ג דקנו מיניה כדקי"ל [שם ו' ע"א] דפשרה צריכה קנין, אפי' הכי אם טעו בחשבון הראוי להיות בין בעלי דינין נראה ודאי דטעותא הדרא, וכ"ש הכא דסברי אינהו שכוונו ודקדקו בחשבון ועל פי החשבון ההוא פסקו את הדין, כסבורין הם שהחשבון מכוון ונמצאת שגיאה ברורה בחשבונו בכי האי גוונא הדר דינא, ואע"ג דקנו מיניה הוי קנין בטעות וחוזר, כההיא דאמרי' בפ"ק דגטין [י"ד ע"א] גבי הנהו גנני דעבדי חושבנא בהדי הדדי פש חמשה אסתרי גבי חד מיניהו א"ל הבינהו למארי ארעא באפי מארי ארעא, לסוף עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה ולא פש ליה ולא מידי, ואסק' רבא אי הוי קנין בטעות חוזר, הילכך בנדון שלפנינו אע"פ שיש בו שטר בירורין ויש בו כח לחנוך הנברר לזכות את החייב ולחייב את הזכאי, אפי' הכא שופרא דשטרא הוא ולא עלה על דעת שיתן רשות לנברר שיחייבהו בלתי שישמע טענותיו וחשבונותיו וראיותיו הראויות לקבל, ואם אמרו ז"ל [סנהדרין ו' ע"ב] מצוה לבצע, ולא אמרו מצוה לגזול, וראוי לנברר לשמוע טענת בעלי דינין ולכוין חשבונם על פי הדין וראוי להיות הפשרה קרובה לדין כדי שיתקיים במשפט ושלום, ומי שלא עשה כן ראוי לבטל את הדין מעקרו, וכ"ש בהדין עובדא דהוי הפסק דין והקנין בטעות וחוזר, כך דעתי נוטה.
שאלה, אם ראוי להחזיר את החשבון אל האמת ואל היושר לפני מי חוזר אותו ראובן לפני אותו חנוך או לפני חכמים יודעי דת ודין. תשובה, אע"ג דאמרי' במס' גיטין בפ' התקבל [ס"ג ע"ב] גבי ההיא דהוו קרי לה נפתא אזול סהדי וכתבי תפתא דאמ' רבי יצחק בר שמואל עשו עדים שליחותן כו', ואסיק רב נחמן התם כותבין ונותני' אפי' מאה פעמים ולא אמרי' עשו עדים שליחותן, התם שאני כדקאמ' טעמ' התם מי קאמ' כתובו חספא והבו לה, משום הכי אמרי' דלא עשו עדים שליחותן עד שיכתבו גט כשר ויגיעוהו לידה, ולהכי איכוון הבעל שיגיעו גט כשר לאשתו שתהא נתרת בו, ואי לא עבדי הכי חוזרין וכותבין אפי' מאה פעמים, אבל (הוא) בנדון שלפנינו שחנוך הנברר מכח שטר בירורין פסק את הדין, וכיון שפסק את הדין איבטיל ליה שטר בירורין לגמרי, ואי טעה בדין נראה דלא אמרי' שטר הברורין בקיומו עומד וחוזר ויכוון החשבון ויפסוק את הדין, אלא אדרבה כיון דטועה הוא בדין רשאי אחד מבעלי דינין לסלקו ונאמן לפסלו בהדין דינא בין לדין בין לפשרה, כיון דמגליא מילתא דטועה הוא בדין ואינו בקי בטוב דינין כלל, וכ"ש כיון שאינו משגיח לטענותיו וראיותיו וחשבונותיו אם הדבר אמת הוי ליה לשונא, וקי"ל [סנהדרין כ"ט ע"א] והוא לא אויב לו (לא) ידיננו, ויש לו רשות לילך אחר ב"ד יפה, כדאמרי' [שם ל"ב ע"ב] צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה, כן השכל נותן והדעת מכרעת, ואתה שלום וביתך שלום כנפשך וכנפש נאמן אהבתך. אבא מרי ב"ר משה ב"ר יוסף יש"י עמהם.
